<h1>סמ"ק מצוריך סימן פ'</h1>
<h2>דף כ.</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
<h2>דף כב:</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
<h2>דף כה.</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
<h2>דף כו.</h2>
נדרי אונסין כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה, ונדרי שגגות כגון קונם ככר זה עלי אם אכלתי ושתיתי היום והוא אכל ושתה ובשעת הנדר שכח שאכל ושתה, ונדרי זירוזין כגון מוכר חפץ שאומר הקונה קונם ככר זה עלי וכיוצא בו שאיני מוסיף לך על השקל והמוכר אמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלעא), נדרי הבא(ת)י דבר שאינו יכול להיות כגון קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר [מותרין]ב), ונדרי שגגות [ס"א הוואי] מותרים ושבועות שגגות אסורין [ס"א מותרין], ושבועות הבאי אסורין. א)0או כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, לס"ג. ב)0נדרי אונסין מותרין דאונס הוא נדרי שגגות מותרין דשוגג הוא נדרי זירוזין מותרים לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו אלא כדי לזרז חבירו ולא גמר בלבו שהדבר כך לא פחות ולא יותר, ומניין שאפילו ד' מיני נדרים אילו שהם מותרים שאסור לו לאדם להיות נודר בהם על מנת לבטלם תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, בפ"ג דשבועות (דף כ"ו), תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבעא דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסי, ובפרק ד' דנדרים (דף כ"ה) קאמר היכי דמי נדרי שגגות מותרים כדרב כהנא ורב אסי, לס"ג.
<h2>דף כו:</h2>
שלא לעבור על שבועת ביטוי דכתיב (במדבר ל') לא יחל דברו, והוא הדין על הנדרא). ואמרו חכמים (שבועות כ"ו) אם גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין בלבד ואם הנשבע תלמיד חכם מותר ואם הוא עם הארץ צריך שאלה לחכםב). הנשבע והדר בו בתוך כדי דיבורג) מותרד). א)0מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או לא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר (ויקרא ה') לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא בשפתיו עניין שבועה וכן אם גמר בלבו לישבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו מותר וכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין עכ"ל ס"ג. ב)0(נדרים כ"ז) הרי שהדירוהו האנסים או המוכסין. הג' במוכס העומד מאיליו או מוכס שאין לו קצבה לס"ג — ואמרו תדור לנו שהבשר אסור לך אם יש עמך דבר שחייב מכס ואמר הרי הפת והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכול ואעפ"י שהוסיף על מה שבקשו ממנו וכל הנדרים האילו צריכין שיכוין לבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוים ואף על גב דסבירא לן דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונס שרי — הגה"ה הלכך אותם יהודים שמשביעים אותם משרים שלא לצאת מארצם יכולים לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול לחשוב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך ואם מפרש בשפתיו בלחש כל שכן שטוב הוא יותר הוא זה, לשון מורינו רבינו יהודה ב"ר יצחק, לס"ג — ודווקא בעם הארץ מותר אונס אבל בתלמיד חכם אפילו בלא [אונס מותר] והטעם לפי שת"ח לא יקל בנדרים ובשבועות אבל ע"ה יקל ולכך לא התירו לו אלא אונס. עוד מסיק התם בית הלל אומרים אפילו לכתחילה יאמר לאנס או למוכס אם תרצה אעשה נדר או שבועה כדי שתאמין אותי אף על פי ששבועה חמורה מנדר וכיון שהוא באונס אין צריך התרה, ושמעתי על זה כשהפקידים או השרים משביעין ישראל לא יחשוב ישראל לבטל בלבו כל הנדר או השבועה אבל יחשוב בלבו לאסור הדבר עליו יום או שעה, עכ"ל. ג)0והוא כמו שלום עליך ר' תלמיד לרב, לס"ג. ד)0ונעקרה השבועה והוא שיפרש בפיו החזרה כמו השבועה, לס"ג.
<h2>דף כח:</h2>
נדרי אונסין כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה, ונדרי שגגות כגון קונם ככר זה עלי אם אכלתי ושתיתי היום והוא אכל ושתה ובשעת הנדר שכח שאכל ושתה, ונדרי זירוזין כגון מוכר חפץ שאומר הקונה קונם ככר זה עלי וכיוצא בו שאיני מוסיף לך על השקל והמוכר אמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלעא), נדרי הבא(ת)י דבר שאינו יכול להיות כגון קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר [מותרין]ב), ונדרי שגגות [ס"א הוואי] מותרים ושבועות שגגות אסורין [ס"א מותרין], ושבועות הבאי אסורין. א)0או כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, לס"ג. ב)0נדרי אונסין מותרין דאונס הוא נדרי שגגות מותרין דשוגג הוא נדרי זירוזין מותרים לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו אלא כדי לזרז חבירו ולא גמר בלבו שהדבר כך לא פחות ולא יותר, ומניין שאפילו ד' מיני נדרים אילו שהם מותרים שאסור לו לאדם להיות נודר בהם על מנת לבטלם תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, בפ"ג דשבועות (דף כ"ו), תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבעא דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסי, ובפרק ד' דנדרים (דף כ"ה) קאמר היכי דמי נדרי שגגות מותרים כדרב כהנא ורב אסי, לס"ג.
<h2>דף כט.</h2>
האומר קונם כל פירות שבעולם עלי אומר רבינו תם שבזה עניין אין נדר חל הואיל ואי אפשר שלא יעבור. גרסינן בנדרים פרק השותפין (דף מ"ז) בעי רמי בר חמא קונם פירות האילו על פלוני מהו בחילופיהן — פי' רבי' שהחליפן המודר עצמו שואל אבל אם החליפן אדם אחר או אפילו המדיר מותר למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שהחליפו בפ"ק דחולין (דף ד') — ומסיק תא שמע המקדש בערלה וכו' ודחי דלמא לכתחילה הוא דלא אבל הא דאי עבד עבד.
<h2>דף לו.</h2>
והנשבע בשמים או בנביאים או בכתובים אין זה שבועה ומתירין לו שלא ינהג קלות ראש בשבועות, והנשבע [בתורה] וכן הנודר בתורה אם אמר בתורה ובכל מה שכתוב בה הרי זה שבועה ואם אמר סתם [קמא] לת"ח אין צריך התרה ולעם הארץ צריך התרה ואם נטלה בידו הרי זה נדר ושבועהא). א)0ואומר מי שנשבע בשולחן או בשום דבר אין זו שבועה כי אפילו מי שנשבע על הספר ומשים ידו בתוכו אין זו שבועה כדאמרינן בנדרים (דף י"ד) הנודר בתורה לא אמר כלום והוא דמנח על גבי ארעא כלומר שאינו נוטל בידו הספר ואוקי חלוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ואין לפרסם הדבר, ואומר אדם שאומר ב' פעמים אוכל אוכל או לא אעשה לא אעשה או לא אוכל לא אוכל או אעשה אעשה שבועה היא וצריך לקיימה ומביא ראייה ממסכת נדרים (דף י') ומשבועות (דף ל"ו) האומר ב' פעמים הן הן או לאו לאו שבועה היא ודווקא שלא הפסיק אותו שום אדם בנתיים כמו [בראשית ח'] לא אוסיף לקלל לא אוסיף להכות אבל אמר לו אדם אכול והוא אומר לא אוכל לא אמר כלום ואין בכך כלום וכן לעניין עשיה, — הג' ומיהו נראה דהיינו דווקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לו הן הן או לאו לאו דקרא נמי דומיא דהני הוא דכתיב [שם ט'] הנני מקי(י)ם את בריתי אתכם וכתיב בתריה לא יהיה עוד מבול על הארץ וברית שבועה היא עכ"ה — לשון התשב"ץ (ת"א, תי"א).
